העידן החדש של ההתפתחות העצמית הביא עימו סיסמאות רבות המבטיחות ומשכרות לגבי היכולות שלנו כבני אדם והגשמת החלומות שלנו.

אם תרצו אין זו אגדה… ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות. בנימין זאב הרצל –

האימרה הכל כך מפורסמת ומדוקלמת של הרצל, היא אימרה יפייפה ופשוטה, אבל מה שעומד מאחוריה, היא אמת מעט מרה שתשאיר טעם רע בפה של הרבה אנשים

כל מסע מתחיל בצעד אחד ראשון, צעד אחד מתוך אלף צעדים שעלינו להשלים. הצעד הזה הוא הרצון, התחושה שנוצרת בתוכנו כשאנחנו חושקים בדבר כלשהו ממש. אנחנו יכולים לקום יום אחד ולרצות לכבוש את הפסגה – או שהמטרה הזאת תתבשל בתוכינו במשך השנים, אבל כל אדם אשר הגיע לפסגה התחיל מרצון בלבד.

אך האם זה מספיק?

גם ברמה העולמית, גם ברמות הרגילות וגם בין האתלטים הרגילים שמסתובבים בינינו, הרמות הן שונות וכל אחד בעל יכולות שונות. אחד יותר טוב מהשני, אחד פחות, אחד ממוצע ואחד – הכי טוב. מה מבדיל בין כל הקבוצות הללו? האם ההבדלים הם בגנטיקה? ביכולות? ומה אם אומר לכם שאנחנו לא רחוקים גנטית אחד מהשני כמו שאנחנו כל כך חושבים – ההבדלים קיימים, אבל זהו לא תירוץ. רבים קמו עם רצון והצליחו, גם הבינוניים צלחו. לכולם היה את הרצון. אז מה מסתתר מאחורי אותו אחד, הטוב ביותר? האם לאותו אחד פשוט היה הכי הרבה רצון?

כנראה, שלא. ההבדלים לא נובעים בגלל רמות שונות של רצון – אני מבטיח שלכמעט כל אתלט ברמה הגבוהה יש את אותה רמה של רצון, וגם לאתלטים ברמות הנמוכות יותר – גם להם יש חלום.

ההבדל טמון בגישה ובאישיות של אותו אתלט.

זה לא כמה רצון יש לך, אתה יכול לרצות עד מחר. אלא, האם יש לכם את היכולת להתמודד עם התובענות של הרצון, מההתחלה, ועד הקשיים והמפלות ועד סופו – הפסגה? רק האישויות המאוד מיוחדות יכולות להתמודד עם הדרך המפרכת שהרצון יכול להוביל אותם – והדרך הזאת מפחידה. מי שנפל וקם, זה כי הוא יכול להתמודד עם הנפילה, וחזק מספיק לקום, לא כי הוא רצה לקום, זה לא הרצון עצמו. רק מעטים מבין מליארדים של בני אדם נזכרים לאורך ההיסטוריה, וזאת כי לא לכל אחד יש את זה, ולצערי יש להכיר בזה.

כנראה שזהו המתכון, וזה מה שמבדיל את האתלטים הכי טובים בעולם, לשאר. האם נולדים עם זה? האם זה מתפתח? אי אפשר לדעת, אנחנו עדיין לא בעידן של בדיקה ותחקור התחושות, אנחנו עדיין בשלב של "לספר סיפורים".

לכן, הצעד השני במטרה לכבוש את הפסגה הוא, כנראה, לנסות להבין האם אנחנו באמת מסוגלים להתמודד עם הרצון הזה עד הסוף, ויכול להיות שסופכם יהיה להישאר מאחור.

אני אתוודה. אני משקיע המון עם כל המתאמנים שאני עובד איתם, במיוחד אלו שמאוד רוצים. אבל יש קומץ מאוד קטן, ספציפי, וזעיר של מתאמנים שאני עובד, משקיע וחושב עליהם יום ולילה על איך להפוך אותם לקצת מעבר – להכי טובים.אני מאמין לחלוטין שיש להם את היכולת, את הרצון אבל הכי חשוב –  'משהוא' קצת מעל לרצון ויכולות. כאלה מתאמנים אני פוגש אחת לשנה, ואני לא מתכוון לוותר עליהם.

"אני אפס"

לא, אתה לא.

"כן, אני כן. אבל יום אחד אני לא אהיה אפס."