אנדריי מאלניצ'ב-קיריל סארצ'יב,
הליליברידג'ים ;אריק-וארני הבן והאב,
טסה אורבנק-וג'ורג' ליימן,
מרק בל-וג'סי בורדיק.
אם תשימו לב, השמות באים בצמדים או קבוצות, והמשותף לכולם – הם שותפי אימונים.
בזמן האחרון יצא לי לחשוב על החשיבות של אימון עם שותפים. אני אפתח בסיפור אישי שלי, שאינו קשור באופן ישיר לאימונים וספורט.
במשך שנים, הייתי לומד לבד (בעיקר כי לא היו לי חברים אבל זה פחות קשור) עד שפיתחתי יכולות ליצור קשריים אנושיים. הייתי אז בכיתה ח' והכרתי את 'אור' (שם בדוי) .
מסיבה כלשהי, היא הייתה מתעקשת כל הזמן שנלמד ביחד. בהתחלה התנגדתי אבל בהמשך הסכמתי.
עד אז לא סבלתי מקצועות כמו תנ"ך, ספרות, אזרחות… בעצם יהיה פשוט יותר לציין מקצועות שכן יכולתי ללמוד מבלי להתחרפן – מתמטיקה, פיסיקה וביולוגיה.
לא שהייתי תלמיד גרוע או עצלן, אבל באמת שלא היה יכול להיות לי פחות אכפת מחגי ישראל בתקופת רש"י, והציונים שלי היו בהתאם.
כשהתחלתי ללמוד עם אור היו לה שיטות לימוד מיוחדות, כאלה שלא הכרתי. היא הייתה שואלת אותי שאלות ואני הייתי עונה ואז ההפך, אלה שיטות לימוד שאי אפשר לבצע לבד (במידה ואתה כן מצליח, לך להיבדק) והציונים שלי השתפרו פלאים. בהמשך גם עברתי לשבת לידה ושיעורי מורשת ושירת ימי הביניים בספרות הפכו מעינוי סיני לדבר שהייתי מחכה לו כל השבוע.
כשהגיע סוף השנה, קיבלתי תעודת הצטיינות יתרה למרות שבתחילת השנה הממוצע שלי גירד את המשקל גוף שלי, כל זה תודות לכך שהתחלתי ללמוד ביחד איתה.
אחרי ששפכתי לכם את ליבי, הבא נקשר את הנושא לאימונים סוף סוף;
כשאתה מתאמן עם שותף, נוצר בינכם קשר שהוא יותר מחברות. חבר יכול לשבת איתך ולדבר על החיים, אבל שותף ישמור עלייך בזמן הכי קריטי, הכי נחוץ, והכי מפחיד שלך באימונים, באותם מספרים שמגרדים את קצה גבול היכולת שלך.
כפי שכבר צויין בעבר, הווה, וגם בעתיד, פווארליפטינג הוא מעל הכל ספורט מנטלי.
מעטים הדברים בחייו הקצרים של ספורטאי שמפחידים יותר מלעמוד עם משקל שלא הרמת מעולם על הגב, עם הידיעה שעכשיו עליך לרדת למטה ולחזור לנקודת ההתחלה, בחיים.
השלב הראשון בלהצליח את ההרמה (לדעתי, לפחות) היא להתגבר על הפחד ולדעת שאתה מסוגל, שאין שום מצב בעולם שבו אתה לא מסיים את זה.
כמובן, אפשר לציין זאת לעצמך ואף רצוי, אבל כשנפש אחרת עומדת לפניך וצורחת עליך: "אתה קם עם זה!" "אתה לא מוותר!", ניתנת לך סיבה נוספת לקום, עוד אדם לא לאכזב. כשאתה יוצא מהראק, או מתכונן למשוך בדדליפט, או לוקח את המוט בבנצ' פרס, ומהצד אתה שומע צעקות של "תעיף!" – אתה יודע שזה בדיוק מה שאתה צריך לעשות.
ללא שותף אימונים, אין מי שיכין אותך מנטאלית ויעזור לך להתכונן לקראת החלק הכי קשה בהרמה, חוץ ממך, וחלקנו לא תמיד עושים עבודה טובה.
גם התמיכה לאחר הסט חשובה. האכזבה, ההצלחה, האושר והדכאון שבאה אחרי – הרגש הופך לפחות רלוונטי כשאתה תחת תמיכה של אחרים. אתה יכול להצליח או להכשל, אבל אתה לעולם לא תשאר לבד. אחרי השיא שנתתי בסקוואט בתחרות, הדבר הראשון שחבריי עשו היה למחוץ אותי. ליאור, אחד מחבריי הטובים ביותר, היה הספוטר שלי ועבד כטען בתחרות – הוא הפסיק את העבודה וקפץ לחבק אותי. ירדתי מהבמה והתקרבתי לכיוון שאר המתחרים, וישר כל החברים קפצו, חיבקו, ובירכו אותי בזמן שהם עוזרים לי לרדת מהציוד.
השיא כמובן היה הרגשה מדהימה. אבל התגובה והשמחה שלהם, היא מה ששמחה אותי באמת.
כשאתה מתאמן עם שותף, הוא נמצא איתך באימונים, הוא יודע איך אתה קושר רצועות, ואיך אתה אוהב שקושרים לך. הוא יידע איך אתה אוהב את האמוניה/מגנזיום/פינלגון/וודקה או כל דבר אחר שאתה עושה כחלק משגרת האימונים שלך.
בנוסף, השותף יכול לעזור לך עם הטכניקה, לתת הערות ודגשים כיוון שהוא נמצא איתך רוב הזמן.
כמובן, שאפשר לבצע הכל לבד, אבל אפילו חכמים גדולים לומדים בחברותא. למה שלא גם אנחנו?
(מורשת כיתה ח', תודה לך אור. אוהב אותך תמיד) .