באחד האימונים עם המתאמן שלי, שעיקר העבודה שלנו היא על כוח, יצא לי להתלוצץ איתו קצת על אנשים שתופסים את הכלוב לפנינו מוקדם בבוקר ואנחנו צריכים לחכות עד שיתפנה. "בוא נרביץ לו שנינו! הרי בשביל מה אנחנו מתאמנים אם לא להיות חזקים ולהרביץ!"
ואז בתמימות שאלתי אותו, למה אנחנו מרימים כבד? הוא ענה לי: "בשביל התהליך".
איזו תשובה. באופן עמוק מאוד, היא קלעה בול לעקרונות שאימוני הכוח משרישים בתוכנו בתת מודע, לפעמים בלי שנשים לב.
במהלך כל אימוני הכוח, שרובם מסתכמים בלהרים הרבה משקל, או להרים אותו להרבה פעמים, ולשמור על התקדמות מסויימת, יש אלמנט מאוד מעניין. לשבור שיאים ולהרים משקל שמעולם לא הרמנו ולהתמודד עם אתגרים חדשים כל אימון ואו כל שבוע, זה אומץ ומאמץ שהוא אינו פיזי, אלא נפשי. ובשביל זה צריך שיהיה בתוכך קצת שיגעון, אי שפיות קלה, והרבה אישיות.
האישיות שלך לא צריכה להיות חזקה, רק גדולה. במהלך האימונים אתה תחזק אותה.
אני לא אשכח את היום בו המתאמנת שלי עמדה למשוך משקל חדש בדדליפט, מספר שהיא מעולם לא הרימה. היא עמדה רחוק מהמוט ומאוד חששה. ממה היה לה לחשוש? לא יקרה לה כלום, מקסימום המוט לא יקום מהריצפה. פציעה? אני שם בשביל להשגיח עליה. תשישות? יהיה לה שבוע מנוחה לאחר מכן.
היא חששה שהיא לא תצליח. היא חששה שהיא תיכשל, שאולי היא לא טובה מספיק.
לאחר תהיות רבות והרבה ריכוז, היא נכנסה למוט, היא הרימה את המשקל, הוא ננעל, היא הצליחה.
את יודעת מה עשית עכשיו?
הצלחתי להרים את המשקל!
לא, התמודדת עם הפחד.