למה בכלל יש לנו חולשות?

בעולם מושלם, תיאורטית גם אנחנו צריכים להיות מושלמים. איך עולם מושלם יכול להכיל בתוכו מושג לא מושלם?

האם אנחנו חיים בעולם מושלם? כנראה שלא.

או שכן? כנראה שהשאלה הזאת קצת גדולה עלינו. וכנראה שאנחנו עדיין לא יכולים לענות על השאלה הזאת. אבל, האם אנחנו 'מושלמים'? זאת כבר שאלה שיותר קל לענות עליה. ושוב כנראה, ש99% אחוז מהאוכלוסיה תענה "לא" (אלא אם כן אדם ממש מאוהב בעצמו).

אז אם אנחנו מאמינים שאנחנו לא מושלמים- למה? ועוד פעם כנראה (יהיה יהיר מיצידי להצהיר בעובדות), זה בגלל שאנחנו מזהים (או מאמינים) חולשות שקיימות בנו, ולמעשה מהוות חלק בלתי נפרד מאיתנו.

למה יש לנו חולשות?

אולי בשביל להיות 'מושלם', אנחנו צריכים להיות ללא חולשות- אבל בספק אם נמצא אדם כזה. אם בעבר נהגו להסתיר את החולשות, כיום יש עידון מסויים; דווקא היתרון הוא בלהכיר את החולשה, ולא להתכחש אליה. 

אבל למה בכלל נוצרות אצלנו חולשות?

צריך להיכנס לדפוס צורת החשיבה שלנו כבעל חיים; בן אדם. 

המטרה העליונה ביותר של הגוף שלנו (ובעצם אנחנו), הוא לשרוד. זה לחלוטין כולל את היכולת לזהות גורם מאיים, וגם להימנע מגורם מאיים (או להתמודד איתו). בפסיכולוגיה אוהבים להשתמש במושג המאוד נפוץ Fight or Flight (וגם Freeze, אבל זה פחות רלוונטי לעכשיו). Fight דוחף את הגוף להגיב (להתמודד), וFlight דוחף את הגוף להימלט(לברוח), לפני שהאיום ינצח.

המנגון מתייחס לנקודה בה יש איום ממשי ברגע נתון (למשל בעל חיים הבא לתקוף אותנו, או מכונית שמתקרבת אלינו), ולכל סיטואציה יש את האופציה ההגיונית יותר; בזמן שלהתמודד עם האיום זה דבר טוב, אני בספק אם להתמודד עם 'מכונית שמתקרבת ברגע זה אלייך' היא האופציה הנכונה.

אבל האם הוא תקף רק לסיטואציות בהן האיום הוא ממשי ברגע נתון? כן. אבל תתפלאו שכל איום שנוצר אצלנו, הוא איום שנוצר ממש ברגע זה. אומנם יש לנו יותר זמן להחליט במקרים מסויימים (רבים), אבל הוא איום ממשי לכל דבר.

וככה, בשקט בשקט ההמנגון הופך בעקיפין להיות הגורם הראשי להיווצרות של חולשות, או להיווצרות של חוזקות.

איך אנחנו לומדים להתמודד עם חיי היום יום

אנחנו מבינים שיש בידינו שתי אופציות קיצוניות: או להתמודד, או לברוח. איך שניהם קשורים לחולשות ולחזקות שלנו?

אני אקח דוגמה מתחום הכושר. בכל זאת, אנחנו נמצאים בבלוג על כושר.

אצל הרבה מאוד מתאמנים יש נטיה להזניח אימוני רגליים. למה? יש הרבה סיבות, אבל אחת מהן היא בגלל שאימוני רגליים הם קשים, ולפעמים גם מסובכים יותר. התוצאה? בגלל הקושי, מתאמנים רבים נסוגים לאט לאט ומצמצמים את האימוני רגליים שלהם. במקום להתמודד, הם בוחרים לברוח(עכשיו, איני טוען שמתאמנים שלא מבצעים אימוני רגליים הם ברחנים או כדומה, אבל דפוס ההתנהגות שייך לדפוס של בריחה).

וזה קיים כמעט בכל תחום אפשרי. לא טובים בריצה? לא אוהבים ריצה וממעיטים לרוץ.

לא אוהבים להתאמן? ממעיטים לעשות ספורט.

לא אוהבים מתמטיקה? לא מתרגלים ובסוף מתקשים.

לא מסתדרים עם אנשים? נמנעים מקירבה חברתית ומפתחים קושי חברתי.

זה קיים בכל מקום, וזה הדפוס הראשון שמבליט את החולשה שקיימת אצלנו.

מאיפה החולשות נוצרות?

אנחנו לא יצור מושלם, ואנחנו מפתחים מגיל קטן חולשות וחזקות שבמשך השנים אנחנו לומדים לזהות אותם (או להתבלבל ביניהם) ולאט לאט להטות את עצמינו לטובת החזקות, ולהזניח את החולשות. אבל מה קורה כשאנחנו באמת מתבלבלים, ולמה היכולת שלנו לזהות חוזקות הוא מאוד בעייתי?

אני אקח את הדוגמה שכנראה רוב הקוראים יזדהו איתה, על אף שאינה קשורה לכושר; מתמטיקה!

הרבה מאוד אנשים מפתחים 'חולשה' והסתייגות למתמטיקה, ומגדירים את היכולת המתמטית שלהם כחולשה. על סמך מה? על סמך התוצאות שלהם. אבל אם נביט עמוק יותר, נוכל להבחין בכמה דפוסי התנהגות שמזכירים את דפוס הבריחה, כבר מהילדות;

האם לא התעקשת להבין את החומר?

האם וויתרת על הרצון להבין את החומר?

האם 'שנאת' את החומר או את השיעור?

האם מיעטתה לתרגל?

האם תרגלת, אבל בפנים התחושה הייתה הרגשה של תיסכול?

לכל השאלות האלו יש מכנה משותף. האם אתם יכולים להבחין מהו?

בריחה. הגוף שלנו (אתם), כבר מזמן הגיב לנושא בגישה של בריחה, ויוצר את התחושה שהנושא הזה הוא חולשה. אנחנו מאמינים לדפוס ההתנהגות שלנו, והתחושות שרצות לנו בגוף "מאמתות" את הזיהוי שלנו; הנה, אני מרגיש לא טוב כשאני לומד מתמטיקה, אז פשוט אין לי גישה. אני מתרגל אבל חווה רק תיסכולים, כי זאת חולשה אצלי.

אנחנו מאמינים לבחירה של הגוף שלנו, ויוצרים לעצמינו חולשות דימיוניות שהופכות לחולשות אמיתיות.

עולם חדש וחזק

בעולם אחר, בשונה מהעולם בו אנחנו יוצרים לעצמינו חולשות, אנחנו יוצרים לעצמינו חוזקות.

בעולם אחר, אנחנו מכירים שאיננו באמת חזקים בשום דבר מיסוד. אולי יש לנו נטיה, אבל שום נטיה לא תהפוך לחוזקה ללא תשומת לב. 

בעולם אחר, אנחנו מבינים שחולשות וחזקות זה דבר טבעי, והם דינאמים, ולא סטטאטים (כלומר, בעלי שינוי ואינם חד משמעי).

ובעולם אחר, אנחנו יודעים שברגע שזיהינו חולשה, אין שום דבר שעוצר אותנו מלהפוך אותה לחוזקה. אנחנו לגמרי יכולים לשלוט אם להתמודד או לברוח, ואנחנו לגמרי יכולים לשלוט בחולשות וביתרונות שלנו.

איינשטיין היה צריך לפרוש אחרי שהעיפו אותו מבית הספר, וסטיב ג'ובס היה צריך להתבודד אחרי שנחשב 'למוזר' במכללה שלמד. דוגמאות כאלו יש באלפים; פרשת או האמנת- והחולשה תישאר איתך לנצח.

האם אפשר להפוך כל חולשה לחוזקה?

כאן מתחילה הבעייתיות. אם אנחנו הכל יכול, הרי אנחנו יכולים להפוך כל חולשה לחוזקה, ולהפוך ל…'מושלמים', או לפחות ללא חולשות.

כאן אנשים נופלים. אומנם אכן, חולשות ניתן להפוך לחוזקות (או במקרים מסויימים, חולשות מתבררות כחוזקות עקב הזיהוי השגוי שביצענו על עצמינו), אבל אנשים שוכחים שהצלחה לוקחת זמן. 

בעולם בו כל דבר שאנחנו רוצים אנחנו יכולים להשיג כמעט מידית (מזון, שתיה, צרכים וסיפוקים), אנחנו מתרגלים לחשוב כך גם כלפי עצמינו; אם לא הצלחנו במשהוא מסויים לאחר פרק זמן, סימן שזה פשוט לא זה.

'להצליח', במובן של להגיע ליעד מסויים שאנחנו רוצים( כמו למשל להיות טוב במתמטיקה), יכול לקחת בין שבוע, לחודש, לשנה או שנים. אין גבול וזמן ספציפי שנדרש כדי להצליח, אבל הוא לא מתרחש תוך יום. והוא דורש הרבה תירגול. המון.

למייקל ג'ורדן, שנחשב לשחקן הכדורסל המצליח בכל הזמנים, היו קוראים "וורקהוליק"(Workholic)- לא בגלל שהיה לו כישרון, אלא בגלל שהוא היה מכור לעבודה. הוא היה קם ב-5 בבוקר, ראשון, ומסיים ב-23 בלילה, אחרון. 

האם היה לו כישרון? אולי. אבל אין ספק שהתירגול הכל כך פסיכי, הוא מה שהעמיד את מייקל ג'ורדן ביכולות יצאות דופן לעומת שאר השחקנים.

ועוד דבר אחרון- תהיו טובים ואז תאהבו, ולא ההפך

עידן ה- New Age הביא איתו הרבה מאוד סיסמאות שקל להתחבר אליהם. "תאהב את מה שאתה עושה ואתה תהיה טוב בו" היא סיסמה יפייפה, אבל עטופה בכל מה שלא נכון בבחירת ההחלטות שלנו בחיים.

אנחנו נוטים לחשוב כך: אם אני אוהב משהוא, אני אמשיך לעשות אותו ואמצא דרך להיות טוב בו.

אם אני 'שונא' משהוא, אני אמעיט לעשות אותו וכנראה לא אהיה טוב בו.

החשיבה השניה נכונה, הראשונה לא. מהחשיבה השניה אנחנו יוצרים חולשות; אנחנו מדמיינים לעצמינו שאנחנו לא טובים בתחום מסויים, יוצרים תחושות לא נעימות בגוף ונוטים להתרחק ממנו. כך, אנחנו לא מתרגלים אותו ולבסוף משאירים אותו כחולשה מודעת.

החשיבה הראשונה גם לא נכונה. היא מאמינה שקיימים אצלינו "אהבות בנויות" שקיימות בתוכינו, ומה שאיננו מתחברים או אוהבים, אנחנו פשוט לא אוהבים, וא לא נאהב. וזה טעות.

ננסה רגע להבין למה זה טעות; מתי אנחנו מתחילים לאהוב משהוא? האם זה בגלל שאנחנו 'פשוט אוהבים' אותו?

דווקא, אם נשים לב, התחומים שאנחנו הכי אוהבים, הם התחומים שאנחנו טובים בהם. רגע! אז יכול להיות שהנוסחא עובדת הפוך? תהיה טוב במשהוא, ואז אתה תאהב אותו?

אולי. אבל בטח שלא לחפש תחום שאנחנו אוהבים, או להגדיר משהוא כ'אוהב'. אלא דווקא לנסות להיות טוב בו. ברגע שזה ייקרה, הו אני מבטיח לכם שאתם תאהבו את התחום הזה. ואז, אתם תגלו עולם עצום ורחב, עם יותר אופציות; אתם כבר לא מוגבלים ל'אוהב'. למעשה, אין לכם יותר מגבלות: רק נותר להשקיע בו מאמץ, להיות טוב בו, ואתם תאהבו אותו. ומשם? אני כבר מסכים עם האימרה "אני אמצא דרך להצליח בו".

אודות הכותב צפה בכל הפוסטים

Aviv Cohen

תמיד הכרתי את עצמי כאוטודידקט- יש לי הרבה חיבה לקריאה, למידה וכתיבה, ויחד עם הניסיון שצברתי עם מתאמנים ברמות שונות וסוגים שונים (ממבוגרים עם קשיים לספורטאים מענפים שונים) הקמתי בלוג חדש בארץ.

את מירב הכתיבה שלי אני מנסה לנסח בצורה קולחת ונוחה לקריאה, והעיקר להעביר מסרים מסובכים בצורה פשוטה כדי שתוכלו להיות הגרסה טובה ביותר של עצמכם.

אם יש לכם שאלות, צריכים עזרה או אפילו המלצות- תוכלו ליצור קשר איתי ב: [email protected]

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *