זה לא סוד, ובלי יוצא דופן וב100% מהאנשים שראות תוצאות, עקבו אחר החוק- במודע או לא במודע. לפני שאני נכנס לחוק, אני רוצה לתת סקירה זריזה על התגובות והפעולות של בני האדם;
התפתחנו כבני אדם, אך היצרים שלנו נשארו עתיקים.
בספר "לא רציונאלי ולא במקרה" מדבר דן אריאל על כך שאנחנו יצור בעל היכולות לחשוב רציונאלי, לקבל החלטות באופן רציונאלי, וגם לפעול באופן רציונאלי.
בפועל, אנחנו עדיין חיות הפועלות על פי האינסטינקטים הקדומים שלנו- פחד, רגשות ואינטואיציה. בין אם תרצו או לא- קבלת ההחלטות, החשיבה והפעולות שלנו סובבות סביב האינסטינקטים הללו. אנחנו יצור שהתפתח, אבל היצר שלנו נשאר קדמוני.
ניקה דוגמא מהספר שלו: נקמה היא פעולה שכמעט כל אדם מקבל החלטה דרכה במהלך חייו. ונקמה, היא החלטה ותגובה הפועלת לחלוטין מתוך רגש, ולא דרך 'רציונאליזם' (מחשבה רציונאלית; 'זה רע' 'עלול לפגוע').
הפחדים, הרגשות והאינטואיציה, הם אלו שמכתיבים לנו את דפוס ההתנהגות שלנו- מקבלת ההחלטה, ועד התגובה.
בספר נוסף (וכאן אסיים את הרפרנסים להיום) "המקום הנכון", מדבר ד"ר קן רובינסון על כך שהמשותף לכל מי שהצליח, בלי יוצא מהכלל, היה האהבה שלהם לתחום או לעיסוק. הם אהבו את מה שהם עושים. והנה החוק: אם אתה אוהב את זה, הצלחת. הגוף ימנף את כל הרגשות, את כל ההחלטות, את כל הרצונות, החשקים והייצרים וישקיע אותם במה שמסב את הסיפוק הכי גדול לגוף (איד)- למה שאתה אוהב. הגוף משקיע את מירב האנרגיה והמחשבה, וכל מה שנותר לך לעשות, זה פשוט להנות מכל זה.
לא סתם אנשים פורחים פתאום באמצע החיים בספורט- הם גילו שהם פשוט אוהבים את זה, וזה לבד עשה את השינוי. ובהרבה מקרים, רק זה- מספיק.
ומה משותף לכל מי שלא הצליח להגיע לתוצאות? הם פשוט לא אהבו את זה, או לפחות לא מספיק. להאשים בגנטיקה, תוכנית, אימונים זה לא רלוונטי- מי שבאמת רוצה, יימצא דרך לעקוף את המכשולים בסוף, יימצא תוכנית טובה יותר, ויבחין למה הגוף מגיב טוב יותר.
מה שעושה לנו טוב, אנחנו אוהבים אותו. מה שאנחנו אוהבים, אנחנו נהיה טובים בו. תפסיקו להילחם בספורט, ותנסו לאהוב אותו.