הסיפור שלי מתחיל כמו כל מתאמן רגיל. נכנסתי למכון כושר במטרה לרדת במשקל- להתחטב מה שנקרא. כל עניין המשקולות לא דיבר אליי, תמיד חשבתי שמתחם המשקולות זה לגברים בלבד וזה מוזר שאישה תימצא שם, והבנות הן בצד ההליכונים, הקרוסים, ואולי במכשירים במשקלים נמוכים.

תמיד הכתיבו לנו מאז שאנחנו קטנים, שגוף גברי זה גוף מנופח עם שרירים, וגוף נשי הוא גוף "מקל" כמו שאומרים, רזה קטן ושהכל נמצא במקומו.

אז כמו שאמרתי הסיפור שלי מתחיל במכון כושר בתכנית רגילה של כל הגוף, לא ידעתי כל כך מה אני עושה אבל זרמתי. אחרי כמה חודשים החלפתי לתכנית פיצולים עם עבודה ממוקדת יותר על קבוצות שריר.

ככה המשכתי ולא באמת ידעתי מה הגוף מטרה שלי, ידעתי שאני רוצה להתחטב ולרזות.

הגיע מאמן חדש למכון, ואני בתור אחת שמכורה למכון יוצא לי להכיר לא מעט מאמנים, והמאמן היה נראה לי משהו חדש, הייתי רואה אימונים שלו, חיטטתי קצת בסרטונים, וראיתי המון משקלים, חזרות מצומצמות, דברים שונים לגמרי ממה שהכתיבו לי שסיפרתי לכם בהתחלה.

התעניינתי. התחלתי לחפור ולחפש מה זה הספורט הזה.

זה התחיל בללמוד את התרגילי הבסיס- סקוואט, דדליפט, ובנץ פרס, המשיך לזה שצרפו אותי לקבוצה הרשמית של הפאוורליפטינג הישראלי בפייסבוק, הגעתי לפורומים, צפיתי באינספור סרטוני טכניקות, ועברתי לתכנית מתחילים בליווי צמוד של המאמן.

הגעתי לתחרות בדצמבר, רציתי לראות מה זה, באתי במטרה לתמוך במאמן שלי ואמרתי לעצמי שאין מצב שאגיע לתחרות כזו שאני אתחרה שם, ואני אעמוד מול השופטים.

מפה לשם כולם אמרו לי : "מרץ 2015, את מתחרה" כמובן שצחקתי להם בפנים.

הזמן עבר, התחזקתי, למדתי טכניקות. חייבת לומר שזה היה קשה מאוד, כמה שהתרגילים נראו קלים מאוד להבנה שכל אחד אמר לי על הדדליפט :"מה הבעיה? כולה להרים מוט מהרצפה" – זה היה מאוד קשה לשמור על הגוף שלי ותוך כדי להתקדם במשקלים.

נפתחה ההרשמה לתחרות במרץ – ונרשמתי. האימונים נהיו אינטנסיביים, התחזקתי, התקדמתי, נכנסתי לפאוורליפטינג מהר מאוד וחזק מאוד, למרות כל החילוקי דעות שהיו לגבי זה ש"בנות לא צריכות להרים משקלים כאלו" רק בגלל היותן בנות, הלכתי לתחרות והבאתי את המקסימום, והוצאתי טוטאל של 212.5 קילו בשלושה חודשים של אימונים.

נגמרה התחרות, האטרף, הלחץ, הלכתי הביתה, הייתי בהלם בימים שלאחר התחרות, לא חשבתי שזה יעבור כל כך מהר.

היום אני יכולה להגיד שאני בתכנית חיטוב, לא כי הקשבתי לאנשים שאמרו לי "את אישה, את צריכה להיות על ההליכון ולא להשתמש במשקולות" או "אישה עם שרירים זה גבר".

אלא נטו בגלל מטרה אחרת., נפתחתי לעולם חדש, לעולם של כוח, מוטיבציה, תמיכה, חוזק, אני לא מתחרטת לרגע על הדרך שעברתי בפאוורליפטינג.

היו מעידות, היו נפילות, אבל היה גם הרבה אדרנלין ושמחה בכל קילו של התקדמות.

הפאוורליפטינג חיזק אותי, נתן לי כוח, פתח אותי לעולם חדש, היום אני יודעת בדיוק מה המטרות שלי, איך ייראה הגוף מטרה שלי, היום אני בוודאות לא מפחדת ממשקל, אני בלב שלם נכנסת לאזור המשקולות ונהנית. בונה לעצמי את הגוף שתמיד רציתי.

הפאוורליפטינג לימד אותי איך להגיע למטרות שלי. אתה לא יכול לצפות להרים 300 קילו דדליפט, שאתה אפילו לא מרים 100 קילו. צריך לבנות הכל לאט, בשלבים, הכל מסודר, וזה הסוד להצלחה מבחינתי.

אני לא יודעת מתי אחזור לפאוורליפטינג לעוד תחרות, אבל מה שכן ומה שבטוח – זה ספורט לחיים.